הערה קטנה לפני שמתחילים: המאמר נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות, אבל כל מה שכתוב כאן מכוון בול גם לגברים. כי כאב, סטרס ומערכת עצבים עמוסה לא עושים חשבון למגדר).
"אני מרגישה שהגוף שלי פשוט בוגד בי."
"התסמינים האלה מנהלים אותי, אני כבר לא מרגישה אדם חופשי."
"נמאס לי להרגיש תקועה בלופ שאף אחד לא מצליח לעזור לי לצאת ממנו."
אלה בדיוק המשפטים שאני שומעת שוב ושוב מאנשים שמגיעים אליי לליווי האישי, מוזמנת לקרוא עליו עוד כאן. אם הם נשמעים לך מוכרים מדי, ואת סובלת מכאב כרוני, פיברומיאלגיה, מיגרנות או מעי רגיז, התסכול שלך מוצדק לחלוטין והכאב שלך מוחשי ואמיתי לגמרי. האינסטינקט הראשון הוא תמיד למצוא כדור או פתרון קסם שיחתוך את זה עכשיו, אבל שום פלסטר חיצוני לא יעזור פה באמת, כי הסיפור מתחיל במקום אחר לגמרי – במערכת העצבים.
איך לעבור את ההתקף או הגל הבא?
כשגל הסימפטומים תופס אותך, הנטייה הראשונה היא להיכנס ללחץ. השרירים מתכווצים, הראש רץ, ואת מוצאת את עצמך חושבת "הנה זה הולך להרוס לי את כל היום", "אצטרך לבטל את כל הפגישות להיום". הפחד עצמו מהכאב מדליק את מערכת העצבים עוד יותר, ובמקום להירגע, אנחנו רק מלבות את האש.
מה לעשות ברגע האמת:
קודם כל, תעצרי לרגע: תזכירי לעצמך שהתחושה הזו, כמה שהיא מציקה ולא נעימה, היא לא מסוכנת וזהו סממן של מערכת עייפה שרק מנסה להגן עליך, ולא אומר שמשהו לא תקין והוא ישאר לתמיד.
שחררי את האחיזה: נסי להוריד כתפיים, תרפי את הלסתות, ותני לנשימה לרדת לבטן. התבונני בתחושות הפיזיות שעולות מהגוף.
הפסיקי לכעוס על עצמך: לפעמים הגוף דורש עצירה כי הוא לא יכול יותר. קבלי את זה כעובדה בשטח, לא כאיזה כישלון שלך.
למה זה בכלל קורה?
כאב כרוני, חרדות או תסמינים גופניים לא מגיעים משום מקום. המוח שלנו הוא לומד, וכשהוא צובר עומס של שבועות, חודשים או שנים – מתח בעבודה, דריכות יומיומית, סטרס שלא שוחרר או תנועות שהפחידו אותו – הוא מתחיל לפרש דברים מסוימיים כאיום, ולכן מייצר את האותות האלה, כדי להגן עליך. לפעמים האותות כאב, נתקעים במסלול מסויים שנוצר, והעבודה היא להחזיר את המסלול ללא חווית הכאב.
מה הרופאים מפספסים?
את הולכת לרופא, נשלחת לבדיקות, ואם מוצאים "דלקת" (במעי או במקום אחר בגוף) או איזה ממצא בצילום – ישר מדביקים לזה תווית, לרוב יטפלו בתרופות או ישלחו אותך למשטר הימנעות שירדוף אותך כל החיים. ברור שאם יש צליאק או רגישות מוכחת לגלוטן או ללקטוז יש צורך להיוועץ עם רופא ולהימנע מלצרוך את המזונות האלו.
אבל מה שהרופאים בשגרת הקליניקה המהירה פשוט מפספסים הוא שדלקת היא ממש לא רק סיפור של "מה אכלת". זו תוצאה ישירה של מערכת עצבים. זה לא אומר ש"הכל בראש" ושאין פה דלקת פיזית אמיתית – המעיים באמת מגיבים, הרקמות באמת כואבות, והכאב מוחשי לחלוטין. העניין הוא שהגוף מייצר את הדלקת כתוצאה ממערכת העצבים והמוח שחווים דריכות יתר. רוב הרופאים לא יספרו לך שאפשר לעבוד על דלקות ותסמינים מהשורש דרך טכניקות עמוקות של גוף-נפש ונוירופלסטיות. הרפואה המערבית מצוינת בלכבות שריפות נקודתיות, אבל היא לא נותנת לך את הכלים האמיתיים לכבות את המקור.
מה כן לעשות ומה ממש לא כדאי?
מה כן לעשות:
ללמד את הגוף שהוא בטוח: בין אם זה לעשות פעולות יומיומיות שנעימות לנו, ולעבוד על הדיבור הפנימי שלנו.
להרגיע את המערכת יומיום: למצוא רגעים במהלך היום, בהם תוכלי לעצור הכל, ולהתרכז בנשימה, בהורדת הדופק ובהחזרת הריכוז ממחשבות טורדניות. בעזרת מדיטציה או כל טכניקה שנותנת לך את האפקט הזה.
להסתכל האמת בעיניים: להבין שהנפש והגוף זה חבילה אחת, ושאי אפשר לנתק את הרגשות והעומס מהתסמינים הפיזיים.
מה לא כדאי לעשות:
לצמצם את היומיום שלך: ברור שבא לך לפעמים להתקפל או להיעלם מתחת לשמיכה כשכואב, ומותר לך להיות עייפה. אבל החוכמה היא לא להמשיך להכריח את עצמך קדימה כאילו הכל בסדר, ומצד שני גם לא לתת לכאב לסגור עליך את כל העולם. השאיפה היא למצוא את האמצע: להסכים להוריד הילוך, לבקש עזרה ולנוח כשצריך, אבל לזכור שהמטרה היא לשחרר את הלופ ולאפשר לגוף לחזור לרווחה. וזה בדיוק מה שאנחנו לומדים בליווי האישי, שלב אחר שלב. מוזמנת לקרוא על הליווי כאן .
לא לדחוק את עצמך לקצה: להפסיק לסחוב בכוח כשברור שהגוף צועק שדי.
לא לצפות לנסים תוך יומיים: שינוי אמיתי במערכת העצבים לוקח זמן, והוא דורש סבלנות לעצמך.
איך יוצאים מזה לטווח הארוך?
הקסם הוא להפסיק להילחם בכאב. במקום לנסות להגיע לשלמות של אין כאב בכלל, אנחנו מתחילות להקשיב לו ולבנות מחדש את האמון מול הגוף. כשהמערכת מבינה שאין סכנה קיומית בכל רגע, התסמינים מאבדים את הסיבה להישאר והולכים ונרגעים.
כן צריך לדעת איך לעשות את הפעולה הזאת, כי לא מספיק להגיד "אוקיי, אני לא נלחמת בכאב יותר" או "לא אכפת לי שיכאב" – המוח שלנו הוא ערמומי. לקרוא על זה ולבין את המנגנון זה צעד ראשון ומעולה, אבל לתרגל את זה לבד מול מערכת עצבים שמורגלת בדריכות שנים – זה כבר סיפור אחר, ולפעמים קשה לעשות את הצעדים הראשונים לבד בחושך.
אם נמאס לך להסתובב לבד באותו הלופ – את ממש לא חייבת לעשות את זה לבד. אני מלווה אנשים בדיוק בשביל זה, צעד אחר צעד, בלי פתרונות קסם ובלי נוסחאות מוכנות מראש. כתבי לי כאן, לפגישת הכרות ללא עלות.
מי נוטה לסבול מהתסמינים האלה?
הנה חלק קטן מתכונות אופי שנרבאה בחלק ניכר מהסובלים בכאבים ותסמינים כרוניים.
אלה שרגילים להחזיק את כולם על הגב ולדאוג שאיכשהו הכל יעבוד כמו שצריך.
אנשים שעובדים בתחום הטיפול
אנשים עם רגישות גבוהה
אנשים עם נטייה למחשבות יתר, היפרקאטיביות.
אנשים שעברו טראומה
אנשים שקשה להם לבטא רגש: כעס, עצב
האמת היא שכל אדם באשר הוא עלול למצוא את עצמו בשלב כזה או אחר חווה כאבים או סימפטומים כרוניים. החיים שלנו עמוסים במשימות, קשיים, הצלחות, רגעים משמחים שגם הם עלולים להיות טריגר לתסמין, ושינויים גדולים שקורים בדרך: גירושים, לידה, שכול, מעבר דירה או ארץ, מלחמה, או החלפת מקצוע ומקום עבודה.
אם זו את, תדעי שהגוף שלך לא נגדך והוא מסמן לך שאולי יש לך הזדמנות לעצור ולהקשיב לרחש שמתחולל מבפנים.